דור הולך ונעלם

הם פגשו זה בזה ברחוב בתל אביב, במקרה, בצוהרי יום שישי. הוא אחז במכונת כתיבה וברצועה שהייתה קשורה לכלב. היא אחזה בתיק ובשמיכה.

זה היה כל רכושם בצירוף היסטוריה כבדה על גבם.

הם הכירו לראשונה בתקופת השואה, היא עבדה במחנות עבודה והוא היה לחבר במחתרת הלוחמת. במשך כ־28 שנים הצטלבה ונפרדה דרכם, אבל הפעם אותו מפגש ברחוב נועד כדי להישאר.

צעד עוקב צעד הם השאירו הכול מאחור והתחילו, שוב, מהתחלה.

צעד אחד צעד הם לקחו את הטוב וגברו על הקושי והכאב בעזרת נחמה.

היא בחרה בשתיקה.

הוא השמיע קולו בכל הזדמנות ובכל דרך.

כשהסיפור שלה נגמר והיא הלכה לעולמה, נותרה מכונת הכתיבה שלו עירומה, כוחו אזל וקולו הלך והתעמעם.

התמונות על הקיר הדגישו את מר הבשורה. הוא קמל על שולחן המטבח, מוצף בסיפורים עלומים, ורק סיפור אחד חזר וסיפר –  על היום שפגש בה, על מכונת כתיבה וכלב ועל תיק ושמיכה.

דור הולך ונעלם ויש שאלות שלא יענו לעולם.

לפעמים אנחנו עסוקים כל כך בעצמנו ובצרות שלנו עד שאנחנו לא שמים לב אל הכאן ועכשיו, אל הסביבה שלנו, אל האנשים שנמצאים לידנו. קלישה טובה אומרת שאדם לא מעריך דבר־מה עד שאין הוא ברשותו, וכמה שנסכים ונהנהן, בתוך רגע תחלוף במוחנו מחשבה, שתסחף אותנו אל מקומות חשובים פחות.

ונשכח.

עד שהמציאות שלנו תיאלץ אותנו להיזכר.

מאז שחזרתי לעסוק בכתיבה אני נמשכת, כמו מגנט, אל סיפורי חיים ואל סיפורי השורשים שלי בפרט. בכל פעם שאני נחשפת לעוד פיסת היסטוריה דהויה, אני שואלת את עצמי למה לא שאלתי יותר. לעיתים נבצר ממני בידי גורל, לעיתים קיבלתי מידע שגוי או שלא הבנתי, לעיתים לא היה לי נעים לשאול ובמקרים רבים הייתי עסוקה מדי בעצמי.

והינה השנה, במשפחה שלי, הדור הזה כבר לא איתנו. עם חרטות וחנק בגרון אני שואלת, היום, את השאלות שאולי לא יקבלו מענה לעולם.

יש אנשים שהמחר לא מיועד להם.

יש רגעים שהם על גבול המאוחר מדי.

כל רגע חשוב.

תשאלו. תכתבו. תתעדו.